תערוכתה של אורנה לוצקי מורכבת משלושה אלמנטים בסיסיים: אגן הים התיכון - כמצע בסיסי וכמקור רעיוני; הדגל - כמוטיב ויזואלי מוביל; והפרפרזה על דימוי הדגל המקורי - כאינטרפרטציה פמיניסטית מעודנת לסמלים קיימים. בחירתה הספציפית בדגלי ארצות אגן הים התיכון, היא בחירה רפלקסיבית בדגליהם של שכנים החולקים ביניהם את אותו הים. המניפולציה שהיא עושה בסמלים ובצבעים המייצגים את דגלי שכניה, היא הכוח המניע תערוכה זו – הכוח הנשי.

הגיזרה הגיאוגרפית בה עוסקת לוצקי חובקת שלוש יבשות, שלחופיהן החלו דימדומי ההיסטוריה האנושית במערבו של חצי הכדור המזרחי. את היצירה הייחודית שנוצרה בחלק זה של העולם לא ניתן לתפוס ללא הבנה של הנתונים הגיאוגרפיים שמהם בהכרח נגזרת ההיסטוריה, או מבלי לחקור את האופן החידתי שבו מחלחל הטבע להיסטוריה ולאמנות, מבלי לבדוק איך משתקפים החופים באדריכלות שנבנית לאורכם, כיצד גבולות מושפעים מהתפשטות דתית ומנדידת הצלופחים, מזרימת הנהרות ומאזורי צמיחתם של הגפן והזית, או מבלי להזכיר סיפורים שהשתמרו בכתבים עתיקים ובמילונים ימיים, שפות שנכחדו או התחדשו, או עגות וניבים שהשתנו והתפתחו מבלי משים במרחב ובזמן.

אין להעריך את אגן הים התיכון לפי ייחודו הדתי או הפוליטי. הים התיכון אינו רק עניין של השתייכות, כפי שאינו רק היסטוריה או גיאוגרפיה. במקום זה התערבבו עמים וגזעים שהתעמתו במשך דורות, אולי יותר מאשר במקומות אחרים. הפסיפס הים-תיכוני נוצר ממרכיבים שונים ורבים. לאורך חופיו התפתלו דרכי המשי והענבר, המלח והתבלינים, השמן והבשמים, כלי המלאכה וכלי הנשק, אומנויות ומדעים, נבואות ואמונות, ונפוצה ה"לינגואה פרנקה" כשפת מסחר אזורית בינלאומית. הוא מטמיע בתוכו את אירופה, ארצות המגרב והמזרח הקרוב; יהדות, נצרות ואיסלם; התלמוד, התנ"ך, הברית-החדשה והקוראן; אתונה ורומא; ירושלים, אלכסנדריה וקונסטנטינופול; ונציה וגנואה; האמנות היוונית, הדיאלקטיקה והדמוקרטיה; החוק הרומאי, הפורום והרפובליקה; המדע הערבי; פרובנס וקטלוניה; הרנסנס באיטליה; ספרד בתקופות שונות - מפוארות ואכזריות; הסלבים בדרום, על חוף הים האדריאטי, ועוד גורמים רבים שעיצבו את אופיו הייחודי.

כדי שלא לפגום בהיקף ובתוכן של מושג "הים התיכון" אין לבודד רכיב אחד ממשנהו כדי להבין את עומק מהותו, ואין להצר את המושג "סביבה" לגיאוגרפיה, לגיאולוגיה, לאקלים ולאקולוגיה בלבד, כשם שאין להכילו רק על חברה, כלכלה, דת והיסטוריה.

מהי אם כן "ים תיכוניות"? - מנטליות? צבעוניות? צליל מוזיקלי? אור ספציפי? ניחוח מסויים? אווירה? שפת-גוף? האם היא קורמת ממרחבי השמיים הצלולים, מקרינת השמש, מגווני החושך על המים, מהוויית הרחוב, מהמדרכות השוקקות בתי קפה לרוב, מהאופן התיאטרלי בו מכריזים הדייגים בשוק על מרכולתם, מאוצר של ביטויים עסיסיים ותנועות הידיים הנלוות אליהן, ממזג הבריות, משמחת החיים, משבעת המינים, מריחות היסמין והשום, מהתיירות המפותחת, מחמימות המים ומתרבות חופי-הים הגדושים? נראה כי מכלול בלתי נדלה של איפיונים הכרוכים זה בזה יוצרים כבדרך קסם את כל המכונה בפינו

"ים-תיכוני".

עם זאת, למרבה הצער, על-פי דוחות עדכניים שפורסמו לאחרונה, צפוי לים התיכון עצמו עתיד עגום למדי, בעיקר בגלל בנייה מואצת ובלתי מתחשבת בסביבה.

בחופי צפון אפריקה, דרום-מערב אירופה והמזרח התיכון עוד אפשר למצוא את השילוב של דיונות חול ומצוקים טבעיים לצד נוף חקלאי שעיצב האדם במשך אלפי שנים, ויערות חורש שגם את חלקם נטע האדם. ההערכות הן, שעד 2025 יהיו מחצית מחופי הים בנויים ויהיו מדינות שבהן מרכזים עירוניים גדולים ישתרעו על קטעי חוף שאורכם עשרות ואף מאות קילומטרים.

דו"ח האו"ם גדוש בדוגמאות על התפשטות הבנייה, ומציין שעדיין יש הבדלים גדולים בין המדינות שלאורך הים, כמו אלבניה למשל, שרק כשבעה אחוזים מרצועת החוף שלה בנויים. לעומת זאת, בישראל, לבנון, הרשות הפלסטינית (רצועת עזה), מונאקו וסלובניה נבנתה כבר כמעט כל רצועת החוף. ברור שיש הבדלים גדולים בין יכולתן של מדינות אירופה בים התיכון להתמודד עם אתגרי הפיתוח לעומת היכולת של מדינות הדרום והמזרח כגון אלג'יריה, מצרים או טוניס. במקרה של ישראל ושכנותיה מעיק במיוחד גם הסכסוך המתמשך וההוצאות האדירות לצרכים צבאיים.

אחת ההמלצות המרכזיות של דו"ח האו"ם היא להגביר את שיתוף הפעולה בין אירופה לשאר מדינות

הים-התיכון, ולכלול בו סיוע בידע, טכנולוגיה וניסיון תכנוני. הדו"ח מציין שלאירופאים יש אינטרס מובהק שאצל שכנותיהן מדרום תהיה כלכלה יציבה ותהליכי מודרניזציה, במקום עוני, סכסוכים אלימים והגירה בלתי פוסקת לכיוון אירופה. מחברי הדו"ח מאמינים שניתן לנצל את התושייה וכושר ההמצאה שאיפיינו את התרבויות שהתפתחו מסביב לים התיכון, ואת הנכסים הטבעיים הרבים שיש לאיזור להציע לאלה החיים בו ולתיירים הנוהרים אליו. הם מזכירים שגם כיום - למרות הפיתוח המואץ ועומס הזיהום וההרס האקולוגי, אין להתעלם מכך שהאקלים, הנופים ואורח החיים הייחודי הופכים את אגן הים-התיכון לאחד האזורים הנעימים ביותר בעולם.

ואכן, בהקשר זה, אי אפשר שלא להסכים עם קביעתו של ההוגה וחוקר הספרות פרדרג מטבייביץ', הטוען בספרו "הפלגה ים-תיכונית" כי "אי-אפשר למצות את הים-התיכון", ושלהיות ים-תיכוני הוא עניין של בחירה: "כל אחד יכול להפוך לים-תיכוני, ללא קשר למקום הלידה או המגורים. הזיקה הים-תיכונית אינה עוברת בירושה אלא נרכשת; היא החלטה ולא יתרון. היות ים-תיכוני דורש יותר מאשר היסטוריה או גיאוגרפיה, מסורת או זיכרון, שורשים או אמונה: הים-התיכון הוא גם גורל..."

הדגל הלאומי עורר מאז ומתמיד תגובה רגשית בקרב המתבונן בו, בעיקר בשל העובדה שעיצובו, צבעיו וסמליו מבטאים את העקרונות והערכים של אלו המניפים אותו. דגלים נוצרו במקור למטרות איתות ולצורכי זיהוי, ומשמשים למטרה זו עד היום. השימוש העיקרי של דגלים הוא יצירת הזדהות ומוקד גאווה בקרב אלה המניפים אותם, שימוש זה גדל בעקבות עליית הלאומיות כביטוי לפטריוטיות. לרוב מורכב הדגל מסמלים, צורות וצבעים המשקפים את מהלכיה ההיסטוריים של כל מדינה אותה הם מייצגים, את האידיאולוגיה העומדת מאחוריה, את הזיכרון הקולקטיבי שלה, את המוטו המוביל את אנשיה אלי בריקדות וכו' – אלמנטים שגורמים לעיתים אף לשינוי צורת הדגל, בעיקר לאחר עיתות מלחמה, מהפכות חברתיות או חלוקות טריטוריאליות חדשות שנזקקו לסימבוליקה חדשה.

קצרה היריעה מלתאר את תולדות הדגל על צבעיו וסמליו השונים - הקבועים והמשתנים, צורות הנפתו (תלייה הפוכה כסימן למצוקה; הורדה לחצי התורן כאות של אבל לאומי וכו'), משמעות צבעיו (דגל לבן המסמל כניעה; דגל אדום – המזוהה בעיקר עם הקומוניזם, אך יש לו היסטוריה שתחילתה כבר בספינות הנורמניות במאה ה-14; דגל שחור – הבא לבטא סכנה וכו'; ועד למשמעויות הצבעוניות הנוגעות לכל דגל לאומי באשר הוא).

תולדותיו של כל עם שזורים בהנפת דגל היסטורית כזאת או אחרת, שמאחוריה סיפור הירואי העובר מדור לדור. שני תצלומים מרשימים מסוף מלחמת העולם השנייה הם ראיה מאלפת לכוחה הבלתי מוסבר של אותה פיסת בד מתנפנפת המכונה דגל. האחד הוא הנפת הדגל האמריקאי באיווג'ימה – תצלום מפורסם שצולם ב-23 בפברואר 1945 על-ידי ג'ו רוזנטל, המתאר חמישה נחתים אמריקאים וחובש של הצי האמריקאי המניפים את דגל ארצות הברית על פסגת הר סורבאצ'י במהלך קרב איווג'ימה במלחמת העולם השנייה. מבין ששת האנשים בתמונה רק שלושה שרדו את הקרב. הם הופיעו לאחר מכן בהופעות אורח קצרות בסרט "חולות איווג'ימה" בכיכובו של ג'ון ויין – שייצג את דמות הגבר האולטימטיבי בקולנוע האמריקאי מאמצא שנות המאה ועשרים. התמונה זכתה בפרס פוליצר של שנת 1945 לתמונה הטובה ביותר. התצלום השני, מרשים ורב הוד לא פחות, הוא תצלומו של יבגני חאלדיי (שהכיר את תצלומו של רוזנטל) מה-30 באפריל 1945, בו הוא מנציח את הנפת הדגל הסובייטי מעל הרייכסטאג בברלין בידי חיילי הצבא האדום. למרבה האירוניה התברר מאוחר יותר כי שתי התמונות המפורסמות הללו היו מבוימות, אך למרות זאת קוטלגו במקום טוב בפנתיאון הגבורה של ההיסטוריה והיו לנכסי צאן ברזל של תולדות הצילום המתעד.

עד לנקודת זמן מסויימת, זכה דימוי הדגל באמנות לנופך הירואי. דוגמא מופתית לכך הוא ציורו של דלקרואה "החירות מנהיגה את העם", המתאר את מהפכת יולי 1830. דלקרואה עצמו לא השתתף בקרבות אולם חש צורך "לצייר למען המדינה".

בציור נראה המון נישא של אנשים חמושים המייצגים את העם, למרגלותיהם שרועות גופות המהפכנים, ועשן לבן ממלא את הרקע. ההמון מובל בידי אשה חצי עירומה הנושאת את דגל הטריקולור, שצבעיו - כחול, לבן, אדום - מודגשים היטב. הדמות הנשית, החולשת על התמונה ומייצגת את החופש, היא הדמות היחידה בציור המעוצבת על-פי דגם קלאסי, בעוד הדמויות האחרות מתוארות בצורה ריאליסטית. האשה המונומנטלית, המסמלת רעיון מופשט, מופיעה יחפה כאלה יוונית, לבושה בשמלה שמוטה, חזה חשוף כאמזונה. למרות חזותה הקלאסית, עשוי לבושה מבד גס ופשוט, עממי, אות לכך שהיא באה מן העם. היא מלהיבה, חיונית, חובשת מצנפת אדומה, מנופפת ברובה ובדגל ארצה החדש.

הדגל, המזוהה לרוב עם המין הגברי, נישא במקרה זה בידי אשה. עם זאת, חזות האלה המיתולוגית שהקנה לה דלקרואה, מאששת את עצם היותה דמות אליגורית, ולא אשה בשר ודם, שהיתה עדיין משוללת זכויות באותה העת (למרות התיקונים שהוכנסו בעקבות המהפכה הצרפתית – כ-40 שנה לפני שצויר ציור זה), ולא נראתה כמותה בפועל - עולה על בריקדות ודגל מונף בידה. מחוות מסוג זה היו שמורות מאז ומעולם לכל מה שמייצג את התרבות הפטריארכלית. הגברים היו נושאי הדגל, הם הניפו אותו, לחמו בשמו, ואף נפלו חלל למענו.

העמדה הנשית בה נוקטת לוצקי בסדרת הדגלים שיצרה מצטרפת אל ההשפעות המחלחלות של תולדות האמנות עצמה, הנוגעות לפירוק הדגל כסמל מקודש על-ידי אמנים שונים החל משנות אמצע המאה העשרים ואילך. ג'ספר ג'ונס, שהציב במוקד עבודתו את החפץ כסמל המשקף מצבים ואירועים, מתייחס אל הדגל האמריקאי כאל איקונה מודרנית ומעתיק אותו באמצעות מכחול. הוא הופך אותו לאובייקט ציורי, בוחן אותו מחדש, ומעמיד בסימן שאלה גדול את כל המשתמע ממנו כערך. הקהל האמריקאי היה מזועזע נוכח התייחסותו של ג'ונס אל הסמל הלאומי שלו כאל נושא ביצירת אמנות, מה עוד שנושא זה קעקע את כל אמות המידה שיוחסו ללאומיות ולפטריוטיזם. מאז שנות ה- 70 של המאה העשרים, חתרה הדקונסטרוקציה לפירוק מוחלט של סמלים ומוסכמות ולשבירת מיתוסים. כך הפך הדגל מטרה מסומנת לכל מי שבא לערער על המסגרות המסורתיות הקונפורמיסטיות, והוצג כנושא מוביל בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות שונות.

הטרנספורמציה שעובר הדגל תחת ידה של לוצקי מקנה לו אפקט רך והיבט שונה על מה שיכולה או צריכה להיות משמעותו בפועל. למעשה, היא מפקיעה אותו מהרשות הגברית ומפקידה אותו ב"ידיים נשיות" הן בהיבט הרעיוני והן באספקט הויזואלי. היא משתמשת במפגיע בצילום ידיהן של נשים, אותן היא משרבבת בדימוי החדש של כל דגל היוצא תחת ידה, כאנטיתזה לייצוג הכוח המתנוסס מעל כל תורן כמעוז של גבריות.

ידי הנשים שצילמה (אשר כולן באות מעולם של עשייה) מסגירות פרטים רבים הנוגעים להוויתן, לגילן, לאישיותן, למגוון עיסוקיהן, לחוסנן או למגבלותיהן. המימד הנשי שמעניקה לוצקי לדגל הופך אותו לאובייקט יותר אנושי ופחות רשמי וסימבולי. רבות מידי הנשים המופיעות על גבי הדגלים כפותות או חבושות, סממן לדורות בהן היו ידי הנשים קשורות וקולן לא נשמע. אך הידיים ההולכות ונפתחות, הן אות להמשכו של המאבק הנשי שנכונה לו עוד כברת דרך ארוכה, כרוכה במאבקים ומהמורות, עד להגשמת מטרותיו.

לידיים לכשעצמן יש ייצוג גורף בתולדות האנושות ובתולדות האמנות לדורותיה. המחווה הראשון של ילדים כאקט של ביטוי אמנותי הוא טבילת ידיהם בצבע והטבעתן על כל הבא ליד: על הנייר, על השולחן, על הקיר, על עצמם, על הוריהם, במילים אחרות, זהו ביטוי לכמיהה "להטביע את חותמם" על כל הסובב אותם. בתופעת ההחתמה בשלב זה ניתן לראות תהליך רגשי התפתחותי וייצוג של האני.

להתמקדות בידיים כדימוי המייצג אידיאה, או כמחזק טרנספורמציה של מסר מסויים, יש דוגמאות רבות בעולם האמנות. דירר, למשל, ייחס חשיבות רבה לציור ידי מושאיו, אשר מראיתן מסגירה מידע רב אודותיהם, בין היתר, ידי ישו הנער (בציור מ-1506) או דיוקן עצמי עם יד שמאלו של האמן (מ-1493 בקירוב); ביצירתו "הבריאה" שעל תקרת הקפלה הסיסטינית, בחר מיכלאנג'לו להציג בחלקה הרביעי של היצירה – "בריאת אדם" (1511-1512) - שתי ידיים מושטות זו לזו ונגיעה כסמל להיווצרות חדשה, סמל שחילחל וחדר עד לתרבות צריכת ההמונים של ימינו ואף שימש דימוי לקידום מכירות בעולם הפרסום; גויא מעביר את שיא האימה בפישוט הידיים הדרמתי כל כך של אחד הקורבנות בציור ההוצאה להורג הנודע "3 במאי 1809" ; גם ב"זעקה" של מונק (מ-1893) יש לידיים הלופתות את הראש המבועת תפקיד מכריע בבניית ה"דרמה" שבציור.

את החשיבות שנודעת לידיים כדימוי מחולל, היטיב לבטא דווקא על דרך השלילה הפסל היפני יאסוי טומטקה, שכל הדמויות אותן פיסל נטולות ידיים לחלוטין, בטענה שהידיים הן איבר בעל משמעות כה חזקה עד כי הן מסיטות את תשומת הלב מפשטות הצורות אותן הוא חפץ לשמר. עם זאת, כוחו של ההיעדר בעבודתו חזק לעיתים יותר מהדגשת הנמצא. גם הפתיח של הסיפור "עינית" (1974) מאת ריימונד קארבר – "איש בלי ידיים בא לדלת למכור לי תצלום של הבית שלי..." - מעיד למעשה על נחיצותן של הידיים להפעלתו של מנגנון יצירתי כלשהו.

לוצקי הממירה סמלי לאום מקובעים בידיהן של חברותיה הנשים, איננה באה להפגיו מימד כוחני כלשהו בהסבה הנשית שהיא עושה לגבריות המתנופפת. היא איננה משתמשת בהתרסה בוטה בדומה לזו שהיתה נפוצה בראשית האמנות הפמיניסטית של שנות ה-70, עם זאת, אין היא מנטרלת את הקונטקסט הפוליטי (ממנו נעדרת האשה בדרך כלל) באמירה הפמיניסטית שבה היא נוקטת. למרות השימוש שהיא עושה בעידון הנשי, בבדים הצבעוניים והרכים ובסרטי המלמלה - אלמנטים מתעתעים לכאורה העלולים להסיט את תשומת הלב מהמוטו המוביל בעבודתה - היא מציעה באופן מפגיע אלטרנטיבה לתרבות הפטריארכלית השלטת עדיין, ומדמיינת עתיד אחר, הנוגע לחיי כולנו, שבו תהיה המעורבות הנשית גדולה הרבה יותר.

דווקא באגן הים התיכון, בחיבור שבין אירופה, אסיה ואפריקה, באזור רב-תרבותי ורב לאומי ששוכנות בו מדינות מתפתחות ומדינות מבוססות כאחת, מקום של מלחמות בלתי פוסקות ובעיות פוליטיות בלתי פתורות, אתרים החולקים את אותו הים שיש לשקם ולשמר מבחינה אקולוגית, בעיות חברה, חינוך ודת שיש לתת עליהם את הדעת - דווקא באזור כה מסובך ומסוכסך, יש מקום לשותפות נשית מסיבית בפתרון אינספור הבעיות שנוצרו במרחב זה. בעידן של תקשורת המונים, אינטרנט וניידות, נשים יכולות להוות גורם משפיע ומפשר, או בלשונה של האמנית: "האפשרות לדיון ועשייה מזמנת לנו, הנשים, להיות חלק חשוב בעשייה ההיסטורית של אזורנו."